'להזדקן בכבוד'…
פעם, מזמן, לפני עידנים, בנוסף לבריאות ובטחון כלכלי, כלל ביטוי זה משמעות נוספת: הזקנים שבחבורה זכו לכבוד ולו רק בשל העובדה שצברו שעות טיסה. ראו בהם דוגמא אישית, חכמת חיים ויד מכוונת.
אממה – צמד מילים זה הפך להיות דבר והיפוכו.
כיום מכבסת החברה את הזיקנה עם מילים כ "ותיק", "מבוגר", "גיל שלישי" – תולה, וקוברת אותה תחת שליכט של בוטוקס וסגנון חיים אנאכרוניסטי – למען לא יראו וייראו.
בעידן האינסטוש – זיקנה מכובדת נחשבת לכזו שלא מבחינים בה. לשם כך מתנהלת מלחמת חורמה הכוללת חניטת איברים והעלמת כל סממן מפליל – לגמרי כמו איזו חונטה קשוחה.
בעצם, למה שהצעירים יכבדו את המבוגרים אם הצעירים הם אלו המשמשים אידיאל לחיקוי?
כיום אין כמעט מודלים חיים המדגימים את אומנות ההזדקנות. בחרדתנו מהלא נודע אנו זורעים חרדה בלב הצעירים במסר הבלתי ישיר כי אין להם מה לחפש מערבה משנות השלושים. אנו מוגי לב – כמו ה"קוסם" מארץ עוץ – שהיה 'כולה' ישישון ערמומי ופחדן אשר הסתתר מאחורי סוללת גאדג'טים. כמה פתטי!
איפה הילד?
איפה הילד התמים שיצביע בקול רם על 'בגדי המלך החדשים' ?
הגיע הזמן לנער את הנפתלין ולהוציא את הזיקנה מהארון!
דרושים אנשים אמיצים עם נשמה הרפתקנית של ילד! כאלה שידגימו באופן אישי הזדקנות בכבוד. אנשים המנצלים את החירות המאפיינת את ה'גיל השלישי', הכבולים פחות לכללים, מוסכמות ואילוצים ומתפתחים יותר בסגנון חופשי – כמו החלק הרביעי הסוגר בסימפוניה קלאסית.
תכלס, דרוש מבוגר אחראי – שיסמן ליתר – "אחרי!" 😉