זה התחיל אי שם בשנות החמישים: עקרות הבית הנואשות של הפרברים היוו מקפצה למהפכה הפמיניסטית-אמריקאית וזו בתמורה הוציאה אותן לעבודה.
שנות השמונים הגרוטסקיות הכניסו אותנו, הנשים, לסחרור שבשיאו – "הגולם" שקמה על יוצריה – 'דונה אידאלה'! מארגני התחרות דגלו באג'נדה שכדי להגשים את עצמך – את צריכה לג'נגל בזריזות וביעילות בכמה שיותר חזיתות.
אופנת האמוק הזו הציפה את המגזינים עם "נשות-על" – בעלות סדר יום מתוקתק ומדוקדק על הדקה – נשים הפעילות עם הנץ החמה ועד לשעות הקטנות של הלילה.
באותם ימים הרגשתי כמו הנסיך-הקטן שהתבונן בפליאה על תנועת הרכבות בכוכב שלנו; ניסיתי להבין לאן כולם ממהרים וממה הם בורחים, במקביל חשתי תסכול על שאינני משתלבת בקצב.
התזזיתיות הנ"ל לא פסחה על הגברים. להיפך – הם התחילו!
המסר החברתי שרווח יותר מדי זמן הוא: ככל שאתה עסוק ופעיל יותר כך אתה נחשב למצליח יותר.
נוצר מצב ששני המינים גם יחד אצים רצים כחץ שלוח – כמי שגורלם נחרץ, ללא יכולת לעצור ולשנות כיוון.
למרבה המזל תגובת-הנגד קמה בדמות "תנועת ההאטה".
יוזמה מבורכת! אך כדאי לזכור שמהירות ואיטיות הינם מושגים יחסיים ואישיים.
מה שחשוב זה לעצור מדי פעם, לקחת פסק זמן ו"לחשב מסלול מחדש". (מעניין שהביטוי השגור כל כך בשנים האחרונות יצא דווקא מתעשייה שבה 8-9 שעות עבודה נחשבות ל"חצי יום").
הדרך הטובה ביותר לפתרונות ורעיונות היא "לישון על זה". אפשר גם להרחיק לכת כמו מארק טווין – ש"רבץ על זה" וכתב במיטה ספרים מופלאים!
עולם המדע כבר הוכיח כי דווקא כשנמצאים במצב של בטלה לכאורה, כמו טבילה באמבטיה או סטלבט תחת עץ התפוחים מגלים חוקים פיזיקליים מהפכניים.
אבל למה להרחיק לכת ולחפש את התפוח בנוסחאות ואלגוריתמים מסובכים? לעתים הפתרונות היצירתיים ביותר הם אלה הפשוטים ביותר.
כמו שאומר ליפא העגלון:
"צריך למתוח המושכה ו-קצת לקחת חזרה…"