איך מתחילים פוסט ראשון אחרי תקופת יובש ארוכה כל כך?
נראה שהכי פשוט – זה פשוט להתחיל…
יומולדת 60 שלי יחול בפברואר הקרוב, בעוד קצת פחות מחצי שנה, מה שנותן לי מספיק זמן להתכונן: לפרום קשרים מיותרים, לגזור קצוות שרופים, לטוות, לארוג ולתפור, באמצעות סדרת פוסטים זו ותוך חשבון נפש נוקב (או אולי לא כל כך;) את "שמלת הפרום"…
מצד אחד, כמו שעלה בשיחה אתמול עם חברה, גיל 60 זה תועפות זמן; קרה יותר מפעם שמחשבה טורדנית הרימה את ראשה המכוער: אולי די כבר? אולי מספיק? הבנת את הרעיון – What life is all about…
מצד שני – זה מריח ויתור ותבוסתנות…
מצד אחד, המציאות החיצונית הסובקייטיבית טופחת לי על הפנים וכמו דוחקת בי לוותר על החלומות, השאיפות והכמיהות.
ומצד שני – כשאני מקרבת את האוזן ללב – אני עדיין יכולה לשמוע את צחוק הפעמונים של הילדה הנצחית, התמימה, הטהורה, השלמה, ללא פגע, פצע, או צלקת. זו שפוגשת את העולם דרך עיניים בהירות גדולות וסקרניות, המקרינות אמון ואמונה בטוב. זו שמלאה בחכמה טבעית ובעליצות אין קץ, זו שנותנת דרור לדמיון. זו שיוצרת.
זו הילדה שהפניתי לה עורף זה מכבר, כדי שלא תפגוש את עקבות הכאב, הספק והפחד שנחרטו בפני. כאילו שאני יכולה להסתיר משהו מאותן עיניים חכמות, רואות ויודעות כל.
זו הילדה שנושקת בעדינות על לחיי המתקמטת ומדרבנת אותי לשוב ולהשתעשע איתה במשחק הגדול. זו הילדה שחוזרת ומזכירה לי שמצד אחד הפאן יכול ואף חייב להימשך – ומצד שני נקודת המפנה הדרמטית, האקשן האמיתי רק עומד להתחיל.
אבל רגע, אולי במקום להתנדנד מצד לצד – רגל פה רגל שם – אולי פשוט אסתכל לו, ישר ללבן של העיניים – ואומר לו, ללא כחל וסרק: בווווווווו….לא מפחדת ממך…
מצד שני… 😉 אולי במקום להתחמש במחסניות פורמלין ובוטוקס (לקראת מערכה אבודה מראש) דווקא אלחץ לו את היד (בתור התחלה) ואומר לו:
?Welcome, Mr. 60; Nice to meet you! Let's be friends, shall we
השנים האחרונות לימדו אותי ענווה וצניעות – כי מה אני כבר יודעת בעצם? אוכל לדבר על ידיעה רק בסוף הדרך, בדיעבד… או בתרגום חופשי לסוקרטס – עכשיו אני יודעת שאני לא יודעת.
כן… נראה ל שאחבור אליו ל- 60 הזה ואלמד ממנו, דרך חווית הצעידה בקטע הדרך שבאחריותו.
ואולי דווקא שם, לפתחה של שלכת ממתינה לי תחילתה של הרפתקה מופלאה?