"אתמול בחמש אחה"צ" – הלכתי לנקודת השירות של רב-קו.
"מזל טוב", ברכה אותי בחמימות הפקידה. "סוף סוף מישהי שמחה שהיגיעה לגיל 60. בדרך כלל מגיעים אלי עם הבעת פנים טרגית".
"בוודאי שאני שמחה", הגבתי, "זה לא מובן מאליו, לפחות לא מבחינה סטטיסטית, שהגעתי עד הלום כולי בחתיכה אחת"; ובליבי חשבתי: אומנם חבוטה ואולי גם שרוטה, אבל שלמה, אשכרה שלמה.
יצאתי בתחושה חגיגית למרות תצלום ה"פוטו רצח" על גב הכרטיס.
ובכל זאת: ציון הדרך הבנאלי הנ"ל גרם לי להרהר נוגות בכך שהחל מגיל מסוים (שהולך ומתכווץ משנה לשנה) – שלא לדבר על גילאים עשרוניים מופלגים כמו 30 (!) 40, 50 ורחמנא לצלן 60 ("כן, אמאל'ה" פנה אלי לאחרונה הבחורצ'יק בחנות הירקות) – החל מגיל מסוים, במקום לשמוח ש"הופ גדלתי בשנה" – בדרך כלל היחס לימי הולדת שמחוץ לטווח הוא לגמרי – טרלללה – וזה לא כל כך נעים!
בניגוד צורם להטבות שמעניק כרטיס הרב-קו, הפכנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לקורבנות תרבות. קורבנות של תרבות המקדשת את המסלול החד קוי, קורבנות של תרבות שבה גם ילדות (לעתים קרובות בהשפעתה ובעידודה של אמא) חרדות מהמסלול הרב קווי – של אובדן, שינוי, התהוות, הסתגלות וחוזר חלילה. קורבנות של תרבות המעודדת התבצרות במסלול מונוטוני ללא עליות וירידות, ללא סיבובים ופניות חדות – ממש כמו קו הגמר על המוניטור בטיפול נמרץ.
כקורבנות תרבות האבסורד הפלסטית אנו מנסים נואשות להתבלט, להיות מצודדים ומיוחדים – וכל זה – כשאנו צועדים על מסלול צעוד לעייפה המוביל לשום מקום; כמו אותם חברה שיכורים שחתרו כל הלילה ובבוקר גילו ששכחו לשחרר את הסירה מהמזח.
ואני?
אני מעדיפה לנצל את הטבת ה- :"pass"
לנוע בפרק הזמן שנקצב לי בכמה שיותר קווים – לחוות כמה שיותר מצבים וללמוד לברך על השינויים והשנים ועל חוסר הוודאות שטומן לי העתיד.
בבונוס אחד כבר זכיתי – 50% הנחה 😝